<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"מ</h1>
<h2>דף ג:</h2>
לתת בכור לכהן דכתיב [שמות י"ג] כל פטר רחם בישראל באדם ובבהמה לו יהיה. ודווקא בבהמה שכולה לישראל אבל אם יש לגוי שותפות באם או בולד פטור, וכשמקנין אותו לגוי טוב שיקנו אחר שנכר העוברה דהיינו לשליש ימיה אחד מאברי [האם] ואחד מאברי הולד כגון הראש או הריאה, ודווקא דבר שעושה אותה טריפהא), ומקנין לו בכסף ובמשיכה בשניהם לצאת ידי כולםב), ואין לנו עונש בזה שאין אנו בקיאין ליתן מום קודם שיצא לאויר העולם וטוב לעשות כמו שפירשתיג). [ספק בכור בהמה תרעה עד שיבא בה מום ותאכל לבעליה ואפי' תפסו כהן מוציאים אותו מידו כרבה בפ"ק דבבא מציעא [דף ו']. בהרי"ל]. א)0ויש פוסקין כרב הונא דאמר [בכורות ג'] אפילו אזנו לפי שר' יוחנן אומר כמו כן [שם] דסגי בכל דבר שאם יחתוך אותו חלק של גוי יהיה בעל מום וכן רב אירי [א"ה, מרי] סבר כרב הונא [שם], לשון ס"ג. פסק המיימוני [הלכות בכורות פ"ד ה"ח] דבהמה שאין אנו יודעים אם ילדה מעולם ואנו רואין שהיא חולבת פטורה מן הבכורה שהרי הולכים אחר הרוב ורוב אינם חולבות אלא אם כן יולדות ודלא כמאן דאמר פרק הלוקח בהמה [בכורות כ'] דחלב אינו פוטר וגם הא דאמר רשב"ג הלוקח בהמה מן הגוי אם היה מניקה פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אלא אם כן ילדה ומשמע דחלב לבדו ולא ראינוה מניקה אינו פוטר ור' יוחנן אית ליה כמותו, פירש ר"י [שם תוספות ד"ה חלב] דהתם מיירי שראינוה חולבת קודם לידה ואם כן ודאי היתה מן המיעוט אבל בסתם לעולם מודה רשב"ג דהולכין אחר הרוב כדמשמע פרק כל הצלמים [עבודה זרה מ'] דרשב"ג לא חייש למעוטא ומיהו למעוטא המצוי חייש רשב"ג כגון למיעוט נפלים ומים שאן להם סוף וגוסס, בהרי"ל. ב)0והמשיכה צריך שימשכנה הגוי לסימטא או לביתו של גוי או יקנה לו ישראל לגוי חדר או רפת אחד וינעול הגוי ויפתח ואחר כך ימשכנה לאותו חדר, עכ"ל. ג)0וששאלתם אם כהן עני שנולד לו בכור אם יכול ליתנו לכהן עשיר רשאי הוא אמנם אם לא ירצה הלה לקבלו הרשות בידו דמצי אמר ליה הואיל ולא חייבך תורה המתנה דקיהבית לי לא בעינא דכתיב שונא מתנות יחיה. וספק בכור שנולד מפרה זקינה שהיתה חולבת כבר דקיימא לן דחלב אינו פטור אם מת אותו ספק בכור בלי מום טעון קבורה עם עורות כמו ודאי בכור שמת כדאיתא פרק טבול יום [זבחים צ"ח], וכהן שנולד לו בכור בהמה טהורה לא יאכלנו בלא מום אבל כשיפול בו מום יכול לעכבו לעצמו ויאכלנו דהכוהנים חייבים בבכור בהמה טהורה דלא נפטרו כוהנים ולווים אלא מפטר חמור ופדיון בכור אדם כדאיתא פרק ב' דבכורות [דף י"ג]. וצריך ליתן לכהן הזרוע אפילו בזמן הזה וכן היה נוהג מהר"ם נ"ע. הגה"ה, מיהו נהגו שלא ליתן לכהן שום מתנה כפי' רש"י בפרק קמא דשבת [דף י'] גבי ההוא דרב חסדא דהוה נקיט מתנתא דתורא בידי' ופירש רש"י דהשתא נהוג עלמא כר' יאשיה גם במתנות כהונה דאין נוהגין [אלא] בארץ ישראל אך בימי רב חסדא לא נהוג כר' יאשיה כי אם בראשית הגז ולא במתנות אבל עכשיו נהוג כר' יאשיה גם במתנות כהונה דבימי האמוראים נהוג כר' יאשיה ולא מחינן בידיהן הכי נמי נהוג כר' יאשיה ולא מחינן בידיה, כך פירש רש"י ואם כן עכשיו אין צריך ליתן שום מתנה לכהן, עכ"ה. לשון תשב"ץ [סי' שפ"ו, שפ"ז]. כשמקנין אבר הולד לגוי צריך לומר לו משוך פרה זו לקנות אותו אבר של עוברה והרי עכשיו כמו המקנה דקל לפירותיו שקונה לדברי הכל אבל אם היה אומר לו קנה אותו אבר של עוברה לא אמר כלום ולא יועיל כלום דהוה כמו המוכר פירות דקל דלא אמר כלום למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ורב מרי בר רחל הוה מקנה לגוי אוזן הולד ואיענש וכלו בהמותיו אע"פ שהקנין כדת היה עושה ואע"פ שאפילו הכי היה אוסרו בגיזה ועבודה והוה יהיב להו לכוהנים, בהרי"ל.
